החלטה בתיק ה"פ 4185/05 - פסקדין

1.         לפני תובענה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה בה עותרות המבקשות למתן פסק דין המצהיר על כך כי המבקשת 1, גב' שושנה בטלהיים, היא היורשת היחידה של 15 אנשים מבני משפחתה שנספו בשואה בשנת 1944 ונכסיהם נותרו ברחבי מדינת יוגוסלביה לשעבר (להלן - המנוחים). המבקשת 2 היא בתה של המבקשת 1 ולפי האמור בתובענה, יורשתה היחידה. פסק הדין ההצהרתי דרוש למבקשות, כך נטען, לצורך פנייה לשלטונות מדינת סרביה בבקשה להחזרת רכוש פרטי שהולאם, נלקח או אבד למנוחים עקב מותם בשואה.

2.         לאור מהות התובענה והסעד המבוקש בה נתבקשה התייחסות המבקשות והמשיב לשאלת סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה.

3.         לטענת המבקשות, לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתובענה מכוח סמכותו השיורית הקבועה בתקנה 6 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שכן מדובר "בעניינים שמשמעותם בינלאומית" (סעיף 1 לתגובה מיום 26.1.06). לטענתן, לבית משפט זה סמכות לקבוע עמדה לגבי המבקשות ורכושן בהיותן אזרחיות ישראליות, על אף שהמנוחים לא היו תושבי ישראל ורכושם אינו נמצא בישראל. עוד נטען, כי לבית משפט זה סמכות לדון בתובענה משום שהמבקשות אינן עותרות לקבלת צו ירושה או לסעד כספי, אלא הן מסתפקות בקבלת צו הצהרתי על זכויות המבקשת 1. כמו כן נטען, כי קבלת פסק דין הצהרתי מבית משפט אחר, עלולה להקשות על המבקשות בפנייתן לשלטונות מדינת סרביה. המבקשות מדגישות, כי הליך רישום הבקשות להחזר נכסים בסרביה עומד להסתיים בחודשים הקרובים, ולכן העברת התובענה לבית משפט אחר עלולה לאיין את האפשרות למצות את זכויותיהן בסרביה.

4.         המשיב טוען, כי יש למחוק את התובענה על הסף בשל כך שבית משפט זה נעדר סמכות לדון בה הן בשל היעדר סמכות עניינית והן בשל היעדר סמכות בינלאומית. עוד נטען, כי המבקשות לא עמדו בדרישות הדיוניות להוכחת תביעתן, כקבוע בחוק הירושה, התשכ"ה-1965 ובתקנות שהותקנו על פיו ובחוק הצהרות מוות, התשל"ח-1978. בשאלת הסמכות העניינית טוען המשיב, כי על פי הדין נתונה הסמכות העניינית הייחודית למתן צווי ירושה לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט לענייני משפחה. לטענת המשיב, הלכה ידועה ומבוססת היא, כי אין להתיר עקיפה של המנגנון הקבוע בחוק הירושה ובתקנות באמצעות הגשת בקשות למתן סעד הצהרתי להכרזה על זכויות יורשים. בשאלת הסמכות הבינלאומית, מפנה המשיב לסעיף 136 לחוק הירושה, לפיו בית המשפט בישראל אינו מוסמך לדון בירושתו של אדם שמושבו ביום מותו לא היה בישראל, או שלא הניח נכסים בישראל.

5.         לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, דעתי היא כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתובענה. להלן אבאר עמדתי.

הליך הוכחת זהותם וזכויותיהם של היורשים צריך להתנהל בדרך המלך, היינו, באמצעות קבלת צו ירושה או צו לקיום צוואה, על פי הוראות חוק הירושה והתקנות שהותקנו מכוחו (ע"א 297/91 ניסמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מו(3) 688, 691). הטעם המרכזי לכך הוא, כי בחוק הירושה קבוע הליך מיוחד אשר תכליתו, בין היתר, להביא לידיעת הציבור את דבר מותו של אדם ודבר קיומו של טוען לזכות בעיזבון (ע"א 110/89 הכונס הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) נ' גלבוע, פ"ד מו(3) 638, 641; ע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' אגם פ"ד מט (1) 561, 567), ו "בעיקר לאפשר לכל מעוניין בדבר, לרבות לטוענים נוספים בזכות ירושה או לנושים, להגיש התנגדויות, לבקש מינוי מנהל עזבון וכיוצא באלה" (ע"א 297/91 הנ"ל, שם).

הסמכות העניינית לדון בתובענה לפי חוק הירושה נתונה לרשם לענייני ירושה, על פי פרק ה' לחוק הירושה או לבית המשפט לענייני משפחה, על פי הוראת סעיף 3(א) וסעיף 1(6)(ה) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 וכן על פי סעיף 151 לחוק הירושה. מכאן, שאין המדובר בעניין הנמצא בסמכותו השיורית של בית משפט זה, לפי סעיף 40(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. כמו כן, אף בתקנה 6 לתקנות סדר הדין האזרחי אין כדי להקים סמכות לבית משפט זה, שהרי תקנה 6 עוסקת בסוגיית הסמכות המקומית לדון בתובענה שאין לה מקום שיפוט מתאים, ואילו ענייננו בשאלת הסמכות העניינית לדון בתובענה.

בפסיקה המתייחסת לחקיקה הפיסקלית נקבעה הלכה בע"א 306/78 פרומה קרוליק נ' עזבון המנוח פנחס ואח', פ"ד לג(1) 496, כי כאשר נקבעה על-ידי המחוקק דרך מיוחדת לקביעת חבותו של אדם במס, יש לנקוט בה. וכך נאמר שם: "טוען ב"כ המערערת, שהעובדה בלבד שקיימת דרך משפטית אחרת, ואפילו יעילה יותר, להשגת מבוקשה של המערערת, אין בה כדי למנוע מבית המשפט להיענות לתביעתה למתן פסק דין הצהרתי... אין חולק על דברים אלה, אלא שבמקרה דנן לא בדרך חלופית אחרת או בדרך יעילה יותר עסקינן, אלא בדרך שנקבעה על-ידי המחוקק במיוחד לבירור עניינים הקשורים עם קביעתו של מס" (בעמ' 498). בע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד מו(4) 778 נקבע, בהמשך, כי "בית משפט זה פסק לא אחת, כי משנקבעו בחוק הליכים מיוחדים להשגה ולערר ומועדים להגשתם, אין הנישום יכול להיזקק עוד להליכי התביעה הרגילים. הסדרים מיוחדים אלה ממצים וחוסמים את דרכי התקיפה הכלליות, להן נזקקו נישומים עובר לקביעת ההסדר המיוחד..." (בעמ' 782). דברים אלה יפים לענייננו בדרך ההיקש. משנקבע הליך מיוחד לדיון בענייני ירושה, לא ניתן לחמוק ממנו על דרך הגשת תובענה לפסק דין הצהרתי.

6.         כמו כן, אין לקבל אף את טענת המבקשות כי לבית משפט זה סמכות עניינית משום שהמבקשות עותרות אך לקבלת צו הצהרתי, בשונה מסעד כספי. אף צו קיום ירושה, בדומה לסעד המבוקש בתובענה שבפני, הנו צו הצהרתי שאינו מטיל חיוב אישי (ע"א 12/83 ל' עמרם נ' ד' עמרם ואח', פ"ד לח(3) 556, וכן ע"א 970/93 הנ"ל). אמנם, המבחן המקובל לעניין קביעת הסמכות העניינית בתחום האזרחי בכל הנוגע לבתי המשפט שחוק בתי המשפט דן בהם, הוא מבחן הסעד (ע"א 27/77 יהודה טובי, ואח' נ' שמעון רפאלי, ואח', פ"ד לא(3) 561; ע"א 472/83 נ' אריאלי נ' ז' אריאלי, פ"ד מא(3) 200; ע"א 4796/95 א' ח' אלעוברה נ' א' ע' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669). אולם, לא כך הם פני הדברים מקום שהוענקה בחיקוק סמכות ייחודית לערכאה ספציפית, כפי שהדבר בענייננו (רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4), 337). יתרה מכך, העובדה כי הסעד המבוקש בתובענה הנו סעד הצהרתי, במובחן מסעד כספי, מחזקת את המסקנה כי המדובר בתובענה בענייני ירושה הנמצאת בסמכותו של הרשם לענייני ירושה או בית המשפט לענייני משפחה (ע"א 2846/03 ריצ'ארד ב' אלדרמן, עו"ד נ' דן ארליך, תק-על 2004(4), 2027).

7.         על יסוד כל האמור לעיל, בית המשפט המחוזי נעדר סמכות עניינית לדון בתובענת המבקשות.

הדיון בתובענה מועבר לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, על יסוד הוראת סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, לשם המשך הדיון בה. אך מובן, כי בית המשפט המוסמך יידרש גם לטענות הנוספות של המשיב, בין היתר, בנוגע להיעדר סמכות בינלאומית לבית משפט בישראל.

ניתנה היום ד' בשבט, תשס"ו (2 בפברואר 2006) בהיעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים באמצעות הפקסימיליה.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: